פסק-דין בתיק ע"א 7374-05-11

1.         ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת חגית מאק-קלמנוביץ) בת"א 1242/09 מיום 10.3.11, לפיו התקבלה תביעת המשיב במלואה ונדחתה תביעה שכנגד שהגישו המערערות בעניין נזקי רכוש שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים, לאחר שנקבע כי מערערת 2 (להלן: " המערערת ") נושאת במלוא האחריות לתאונה. פועל יוצא מכך היה חיובה, ביחד ולחוד עם מערערת 1, של חברת הביטוח (להלן: " חברת הביטוח "), במלוא נזקי המשיב והוצאותיו.

2.         עניינן של התביעה והתביעה שכנגד שהוגשו לבית משפט קמא, בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 3.5.09 בצומת "האלה" (להלן: " התאונה "), בה היו מעורבים רכביהם של המערערת והמשיב. בעת התאונה, נהג ברכב בנו של המשיב, מר בן קדם (להלן: " הנהג ").

3.         הצדדים לא היו חלוקים לגבי העובדות הבאות: התאונה ארעה בצומת "T " אליו הגיעה המערערת בנסיעה מכביש ישר ללא תמרור בכיוון נסיעתה, מכיוון דרום לכיוון צפון; הנהג נכנס לצומת מהנתיב המאונך לכיוון נסיעתה של המערערת ומצדה הימני, על-מנת להשתלב בנתיב המוביל לכיוון צפון; בכיוון כניסת הנהג לצומת מוצב תמרור "עצור" (תמרור ב-37); הנהג ביצע פניה שמאלה בצומת, והתאונה ארעה לאחר שרכבו עבר את קו העצירה וקו הכניסה לצומת.

3.         בפסק-דינו הקצר והתמציתי (נוכח סדר הדין המהיר בו התנהל ההליך), קיבל בית משפט קמא את גרסתו של המשיב לתאונה, לפיה קודם שנכנס לצומת עצר הנהג ובחן את הכביש שנפרס לפניו אולם לא ראה את המערערת, ורק לאחר שהיה כבר באמצע הפנייה היא הגיחה במהירות מופרזת מהנתיב שמשמאלו ואף סטתה לכיוונו. בנוסף נקבע, כי כעולה מהתנהגותה בסמוך לאחר התאונה, כמו גם מחוות הדעת ומיתר הדו"חות המשטרתיים שהוגשו בהסכמה, המערערת נהגה בהיותה תחת השפעת אלכוהול בכמות גבוהה מהשיעור המותר בדין. מה גם, שגרסתה ביחס לאירוע לא הייתה סבירה על-פניה. בהתייחס לכל אלה נקבע, כי האחריות לגרימת התאונה מוטלת במלואה על המערערת וכי למשיב אין כל אשם תורם לכך.

מאחר שהמערערות לא הגישו חוות דעת נגדית, קיבל בית משפט קמא את גובה הנזק כפי שנאמד בחוות הדעת השמאית שהוגשה מטעם המשיב, וחייב את המערערות לשפותו במלוא סכום התביעה, שעמד על 50,000 ש"ח, וכן בשכר-טרחת עו"ד ובהוצאות משפט.

4.         הערעור מופנה כלפי קביעתו של בית משפט קמא להטיל את מלוא האחריות לתאונה לפתחן של המערערות, תוך מתן פטור מלא מאחריות למשיב. לטענת המערערות, הנהג נכנס לצומת שעה שבנתיב נסיעתו קיים תמרור "עצור", תוך קיפוח זכות הקדימה של הרכב המגיע מדרך ראשית חוצה. משכך, עליו לשאת ברגיל במלוא האחריות לתאונה ולנזקים שנגרמו בעטיה. עוד טענו, כי נוכח תנאי הכביש בו התרחשה התאונה, ובכללם העובדה כי שדה הראייה של הנהג השתרע למרחק של כ - 130 מ' משמאלו, ובהנחה שהמערערת נסעה במהירות של כ- 60 - 70 קמ"ש , ואף אם יותר מכך, גרסתו של הנהג כי לא ראה את רכבה של המערערת טרם כניסתו לצומת אינה סבירה על פניה. לפיכך, המסקנה המתבקשת, כך לשיטתן, הינה, כי הנהג קיפח את זכות הקדימה של המערערת, ולחלופין - התרשל עת לא בחן היטב את הצומת קודם כניסתו אליו.

המערערות מוסיפות וטוענות, כי לא הובאה כל ראייה לכך שנהיגתה של המערערת תחת השפעת אלכוהול היא שגרמה לתאונה, וכי עדותו של המשיב ביחס למהירות נהיגתה של המערערת לא נתמכה בראייה כלשהי, והיתה בלתי סבירה על-פניה.

          בהתייחס לכך, ביקשו המערערות לבטל את פסק הדין ולקבוע חלף זאת כי המשיב נושא באחריות מלאה לגרימת התאונה, ולמצער לקבוע את מידת אשמו התורם. במקרה שכך אכן ייקבע, עתרו המערערות כי מותב זה יכריע גם בשאלת גובה הפיצוי אותו יתחייבו הצדדים לשלם, מזה ומזה.

5.         עמדת המשיב הינה, כי דין הערעור להידחות, תוך שהוא סומך ידיו על פסק-דינו של בית משפט קמא, ומציין כי הערעור מופנה בעיקרו כלפי ממצאי עובדה ומהימנות, על כל המשתמע מכך. לטענתו, גרסתו של הנהג היתה קוהרנטית ואמינה ובדין אימץ אותה בית משפט קמא, בעוד גרסתה של המערערת בנוגע לנסיבות עובר לתאונה ובמהלכה, כמו גם יתר הראיות בתיק, מביאות למסקנה לפיה המערערת הייתה בגילופין עובר לתאונה. עוד טען, כי תשריט בוחן התנועה, שהוגש בהסכמה במסגרת כלל החומר המשטרתי, מאשש את גרסתו לפיה רכבה של המערערת לא היה בקרבת הצומת או בטווח שדה הראייה של הנהג בעת שהחל בפנייה. פועל יוצא מכך הינו, לטענתו, כי הנהג לא קיפח את זכות הקדימה של המערערת.

6.         לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים, בפסק-דינו של בית משפט קמא ובכלל החומר הרלוונטי, דעתי הינה כי דין הערעור להתקבל בחלקו. להלן יפורטו נימוקיי לכך.

7.         כאמור, קביעתו של בית משפט קמא בדבר אחריותה המלאה של המערערת לתאונה התבססה על עדותו של הנהג, לפיה לא ראה את המערערת עת נכנס לצומת וכי מהירות נסיעתה הייתה גבוהה, כמו גם על כלל הראיות שהיו לעניין היותה של המערערת נתונה תחת השפעת אלכוהול, מה שגרם, כפי שנקבע, ל" נהיגה לקויה ותפיסה לקויה של המציאות " (עמ' 1 לפסק הדין).

8.         אכן, אין מחלוקת כי המערערת הייתה נתונה תחת השפעת אלכוהול בעת התאונה. נסיבה זו עולה בבירור מתוצאות בדיקת הדם שנערכה לה סמוך לאחר התאונה, לפיהן בדמה נמצא ריכוז של 71 מ"ג אלכוהול / 100 מ"ל ( קרי, מידה הגבוהה בכ-40% מרף השכרות הקבוע בפקודת התעבורה ) , כמו גם מדו"ח הפעולה של רס"ב מיכאל שריקי מיום 4.5.09, בו צוין כי המערערת הייתה " אפאטית לחלוטין ולא התנגדה, ראשה היה מורכן, לא הגיבה בכלל ולא אמרה דבר ", ובנוסף נדף ממנה " ריח קל של אלכוהול ".

9.         יחד-עם-זאת, בעובדת שכרותה של המערערת, כשלעצמה, אין כדי להוליך למסקנה בדבר אחריותה המלאה והבלעדית לתאונה, שכן על המשיב, כתובע, נטל ההוכחה לקיומו של קשר סיבתי בין שכרותה של המערערת לבין התאונה והנזקים שנגרמו בעטיה, בייחוד עת נקודת המוצא הינה, כי על הנהג הייתה חובת זהירות מוגברת לבחון את מצב התנועה בדרך הראשית נוכח תמרור ה"עצור" שהוצב בכיוון נסיעתו. בעניין זה קיבל אמנם בית משפט קמא את גרסתו של המערער, לפיה עת נכנס לצומת הכביש היה פנוי והמערערת הגיעה לצומת במהירות גבוהה. דא עקא, שגרסה זו מעלה שתי תמיהות עיקריות:

האחת, לבד מדברי הצדדים לעניין מהירות נסיעתה של המערערת, לא הובאה כל ראייה אובייקטיבית לכך, בין אם בדו"ח הבוחן, שכלל לא התייחס לנקודה זו, ובין אם בראיה אחרת. דא עקא, שאת גירסאות הצדדים בעניין זה קשה לאמץ : לדברי המערערת, היא נסעה במהירות של 70- 60 קמ"ש . אולם, נוכח מידת האלכוהול שהייתה בדמה, לא סביר בעיני כי הייתה מודעת למהירות בה נהגה, כך שספק עד כמה דבריה משקפים את המציאות (בעמדה זו דוגלת אף הערכאה קמא). מאידך גיסא, גם גרסתו של הנהג בדבר מהירותה הגבוהה של המערערת אינה יכולה להחשב בעיני כה מדוייקת עד כי ניתן להשתית עליה ממצא מוכח, שכן ראשית מדובר בהערכה בלבד, על כל המשתמע מכך; ושנית, המערערת נסעה בדרך החוצה במאונך את נתיב נסיעתו ולא במקביל לו או לפניו, שאז יכול היה, אולי, להעריך טוב יותר את מהירותה ביחס למהירות בה הוא עצמו נסע אותה עת (והדגש כאן הוא על הערכה סובייקטיבית של נוגע בדבר).

אשר למהירות נסיעתו של הנהג בעת חציית הצומת - עיון בעדותו מעלה כי הוא כלל לא התייחס למהירות בה נסע, ומטבע הדברים אף המערערת לא ציינה דבר בנקודה זו.

תמיהה נוספת ביחס לגרסה, מתייחסת לשדה הראייה שהיה לנהג במקום התאונה. כעולה מדו"ח הבוחן, מצדו השמאלי של הכביש - ממנו הגיחה המערערת - היה לנהג שדה ראייה פתוח לאורך של 130 מ' . בנסיבות אלו, קשה להלום כי הנהג לא ראה את רכבה של המערערת קודם להגעתו לאמצע הצומת, כפי שציין בעדותו (ראו עמ' 4-3 לפרוט'), שכן מדובר בנתיב שרוחבו 8.8 מ' , ומשכך, גם בנסיעה איטית יכול היה הנהג להשלים את הפנייה בבטחה קודם להגעתה של המערערת למקום, אף אם נסעה במהירות גבוהה, כנטען על-ידו. ואם ראה את המערערת רק ממרחק קצר מאורכו של שדה הראיה ( 130 מ' ), או אז, לא רק שמזדקרת לה התהייה מדוע לא הבחין בה עוד קודם לכן (שאף בכך טמונה מידה מסויימת של רשלנות מצידו), אלא מדוע עת הבחין בה לראשונה מקרוב לא האיץ מיד את מהירות נסיעתו כדי להשלים את החצייה ולהגיע אל הנתיב הנגדי עוד קודם להגעת רכבה של המערערת.

10.       על-אף התמיהות המועלות לעיל, לא מצאתי כי משקלן גבוה באופן המצדיק התערבות בקביעתו של בית משפט קמא בכך שהמערערת היא האחראית העיקרית לתאונה, שהיא כאמור קביעה עובדתית הנסמכת על התרשמותו הישירה מהעדים ומהראיות שהובאו בפניו, על כל המשתמע מכך. זאת בייחוד שעה שהמערערת עצמה הודתה, כי כלל לא הייתה מודעת לכך שרכבו של המשיב חצה את הצומת עד לאחר ההתנגשות, ובתחילה אף סברה כי המכה לרכבה נבעה אך כתוצאה מתקר בגלגל. במצב דברים בו רמת המודעות של המערערת לסביבתה הינה כה נמוכה, עד כי אינה מודעת כלל לרכבים החוצים את הדרך, בדין קבע בית משפט קמא כי האחריות לגרימת התאונה מוטלת על המערערת.

11.       יחד-עם-זאת, אינני מקבל את קביעתו של בית משפט קמא הנכבד, כי המערערת נושאת במלוא האחריות לתאונה. לטעמי, במכלול נסיבות הענין אין מנוס מהמסקנה כי גם למשיב אשם תורם לגרימת התאונה, בכך שלא הבחין מבעוד מועד ברכבה של המערערת המתקרב לכיוונו, ולמצער היה עליו להספיק לפנות את הצומת  (בנתיב נסיעת המערערת) עוד קודם להתנגשות בו. אבהיר ואדגיש שוב: בהינתן מצב בו למשיב שדה ראייה המתפרש למרחק של 130 מ' , או אז, אף בהנחה שרכבה של המערערת נכנס לשדה הראייה שלו רק לאחר שכבר החל את הפנייה בתוך הצומת, כגרסתו, היה עליו, כנהג סביר, להאיץ ולהשלים את חציית הצומת עד לנתיב הנגדי על-מנת למנוע את ההתנגשות בו . דא עקא, שהנהג, מטעמיו, בחר שלא לעשות כן, אלא המשיך בנסיעה במהירות איטית שלא התאימה לסכנה שנשקפה, עד כי רכבה של המערערת הספיק לחצות את כל המרחק של כ- 130 מ' ולהתנגש בו. עוד יודגש, כי לא היה במכלול הנתונים שהוצגו בבית משפט קמא ובפניי די כדי לערוך חישובים מדויקים על מנת להגיע לממצאים בדוקים יותר.

12.       במכלול נסיבות העניין, ובהתייחס לכך שזכות הקדימה הייתה נתונה למערערת, ובעת כניסתו לצומת היה על הנהג לבחון ביתר הקפדה וערנות את תנאי הדרך, ובמגבלה שקיימת בהיותי ערכאת ערעור שלא שמעה את הראיות, אני מעמיד את שעור האשם התורם של המשיב על 20%.